"למה ה' יחרה אפך בעמך"

"למה ה' יחרה אפך בעמך"

לאחר חטא העגל הקב"ה אומר למרע"ה:

"וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים (לב,ז)... ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (לב,ט-י).

תגובת מרע"ה היא:

"ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (לב,יא)… וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (לב,יד).

למי קרא מרע"ה "עמך" בתפילתו "למה ה' יחרה אפך בעמך", האם רק לבני ישראל או גם לערב רב? ומדוע מרע"ה חוזר על העובדה "אשר הוצאת מארץ מצרים" ועוד מוסיף "בכח גדול וביד חזקה"?

הבנת דבריו של הקב"ה למרע"ה

נלע"ד בעזה"י שהסבר דבריו של מרע"ה תלוי בהסבר דבריו של הקב"ה למרע"ה לאחר חטא העגל. דבריו של הקב"ה מחולקים לשנים:

א."לך רד כי שחת עמך".

ב."ראיתי את העם הזה... ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם".

ברור הדבר שכוונת הקב"ה בחלק ב' של הפסוק היא לכל בני ישראל, שרצה הקב"ה להרוג את כל בני ישראל בגלל חטא העגל.

בכוונת הקב"ה בחלק הראשון נחלקו המדרשים. ישנם מדרשים הסוברים שהכוונה לבני ישראל ולא לערב רב, כמו מכילתא מס' דשירה פ"א, המסבירה שבני ישראל נקראו כאן עמו של משה משום שמסר נפשו עליהם. וכן דעת מדרש תנאים (עמ' 177), המסביר שבני ישראל נקראו כאן עמו של משה ולא עמו של הקב"ה כיון שלא עשו רצונו של מקום, וכן בפסיקתא דרב כהנא (פט"ז,קכח:). יתכן שכך סוברת דעה אחת במדרש שמות רבה (מב,א).

לעומתם, ישנם מדרשים אחרים הסוברים שהכוונה לערב רב, כמו מדרש שמות רבה (מב-ו), וכן דעת הזוהר הקדוש, וכך סובר רש"י (לב,ז), וזו לשונו "שחת עמך – שחת העם לא נאמר, אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו".

הקשר בין שתי אמירותיו של הקב"ה

לפי המדרשים הסוברים שהכוונה לכל בני ישראל, מובן הקשר שבין שני חלקי דבריו של הקב"ה. בתחילה אמר הקב"ה למרע"ה שהעם שלו [בני ישראל] חטא, ולכן הוא צריך לרדת, ואחר כך אמר לו שעקב כך "רצונו" לכלות את ישראל. ועל כך מרע"ה בתפילתו התחנן לקב"ה שיציל את בני ישראל, וקרא להם עמו של הקב"ה, עד שהקב"ה הודה לו וקרא להם "עמו". וזו לשון פסיקתא דרב כהנא "א"ר סימון לא זז מחבבן עד שקרא אותן עמי, וינחם י"י על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (פרשה טז, ד"ה ר' אבין). לפי הבנה זו, כאשר מרע"ה מתפלל לקב"ה "למה ה' יחרה אפך בעמך" הוא התכוון לבני ישראל בלבד שהם עמו של הקב"ה.

אך לפי דברי מדרש שמות רבה שהובא ברש"י, שהכוונה בדברי הקב"ה "כי שחת עמך" לערב רב, עדיין יש לברר את הקשר בין שני חלקי דבריו של הקב"ה למרע"ה.

אפשר להסביר שאין קשר בין שתי האמירות, ובחלק הראשון הקב"ה גוער במרע"ה על כך שהוציא את הערב רב ממצרים ללא רשותו, ולכן קורא להם עמו של מרע"ה, ובחלק השני הוא מגלה למרע"ה על "רצונו" לכלות את ישראל מתוך מטרה שמרע"ה יתפלל בעבורם. לפי הבנה זו, כוונת מרע"ה בתפילתו "למה ה' יחרה אפך בעמך", היא לבני ישראל בלבד ורק הם נקראים עמו של הקב"ה.

לפי הבנה זו, מרע"ה ראה צורך להדגיש לפני הקב"ה שבני ישראל הם עמו של הקב"ה ככתוב "למה ה' יחרה אפך בעמך", כיון שהקב"ה אמר לו "ראיתי את העם הזה...", כביכול עם ישראל הם לא עמו. בסוף הענין הקב"ה הודה כביכול לדברי משה וקרא להם "אשר דבר לעשות לעמו".

הערב רב הם עמו של משה וממילא בני ישראל חייבים כליה

אמנם נלע"ד בעזה"י להסביר אחרת, שיש קשר הדוק בין שתי אמירותיו של הקב"ה למרע"ה, והעובדה שמרע"ה הוא זה שהוציא את הערב רב קשורה ל"רצונו" של הקב"ה לכלות את ישראל.

וכך הוא הסבר הדברים: אילו הקב"ה היה זה שהוציא את הערב רב ממצרים ביחד עם בני ישראל, היו לבני ישראל התנצלות ותרוץ לחטאם, שהערב רב שהוציא הקב"ה גרמו להם לחטוא [וז"ל רש"י (לב,ז) "הם [ערב רב] שחתו והשחיתו"], וממילא הם לא חייבים כליה. לכן הקדים הקב"ה ואמר למרע"ה בחלק הראשון של דבריו "לך רד כי שחת עמך", דהיינו, את הערב רב אני, הקב"ה, לא הוצאתי אלא אתה, ואתה חלק מעם ישראל. ממילא ממשיך הקב"ה ואומר בחלק השני של דבריו "ועתה הניחה... ואכלם", כלומר, בני ישראל חייבים כליה ואינם יכולים לתרץ שהערב רב אשמים, כיוון שהם אלה שהוציאו אותם ממצרים [מרע"ה הוציא, אבל הוא חלק מעם ישראל].

מרע"ה מתפלל על הערב רב לטובת בני ישראל

לפי הסבר זה, מרע"ה בתפילתו "למה ה' יחרה אפך בעמך" קרא גם לערב רב עמו של הקב"ה. מרע"ה טען כלפי הקב"ה, שגם הערב רב הם עמו, כיון שלולא שעשה הקב"ה ניסים ונפלאות גם לערב רב והצילם מפרעה, והעביר אותם את הים, מרע"ה לא היה יכול להוציאם ממצרים ולהביאם עד להר סיני. ואם כן, טוען מרע"ה, הקב"ה צריך לרחם על בני ישראל, כיון שהערב רב הם אלה שגרמו להם לחטא, ולולא שהקב"ה "עזר" למרע"ה להוציאם ממצרים בני ישראל לא היו חוטאים. בנוסף לכך, העובדה שהקב"ה הוציא את הערב רב ממצרים הופכת אותם לעמו ותחת חסותו ולכן יש מקום לרחם עליהם. מרע"ה מתפלל גם על הערב רב, אבל עיקר תפילתו היא להצלת בני ישראל.

על פי פרוש זה יובן היטב ההבדל בין דברי הקב"ה לבין דברי משה, ובהבדל זה יש רמז לטענה של מרע"ה כנגד טענתו של הקב"ה. הקב"ה אמר למרע"ה "כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים", ואילו מרע"ה חזר על דברי הקב"ה ואף הוסיף עליהם "בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". רצה מרע"ה לומר לקב"ה בתוספת זו: כל מי שהוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה הרי הוא עמך, ובכלל זה הערב רב. אמנם הוצאת את הערב רב ממצרים על פי בקשתי, אבל מכל מקום לי אין כח להוציאם ורק לך יש כח גדול ויד חזקה, וממילא אתה הוצאת אותם.

לסיכום, כך הוא באור הפסוק: למה ה' יחרה אפך בעמך ישראל והערב רב, הרי הם עמך כיון שהוצאת אותם בכח גדול וביד חזקה. כתוצאה מכך שהערב רב הם עמו של הקב"ה ולא של משה, יש סינגור גדול על עם ישראל, שיש להם לתלות חטאם במישהו מחוץ לעם ישראל.

דיוק ברש"י

דברים אלו מדויקים בדברי רש"י בפרק לג' (פס' א') על הפסוק "וידבר ה' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי... לזרעך אתננה". וזו לשון רש"י "אתה והעם - כאן לא אמר ועמך". מה בא רש"י ללמדנו?

נלע"ד בעזה"י שרש"י סובר שפסוק זה נאמר גם ובמיוחד על הערב רב, ולכן הוא עושה השוואה בין דברי הקב"ה על הערב רב [לפי הסברנו] מיד לאחר חטא העגל ובין דברי הקב"ה כעת. אז, הקב"ה קרא לערב רב עמו של משה, ואילו כעת הוא לא קורא להם כך אלא "העם". הקב"ה לא מיחד אותם לו ולא קורא להם "עמי" כמו בני ישראל, כיוון שאינם חביבים לפניו וקשורים אליו כמו בני ישראל.

אילו רש"י התכוון ללמדנו, שפסוק זה מדבר על בני ישראל ולכן לא נאמר "עמך", מדוע לא כתב זאת בצורה מפורשת? ומדוע לא כתב כך על פסוק לד' בסוף פרק לב' "ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך". כמו כן, מדוע הקב"ה לכאורה כופל את דבריו? בסוף פרק לב' כתוב "לך נחה את העם אל אשר דברתי לך", ומיד אחרי זה כתוב בתחילת פרק לג' "לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים". לפי הסברנו, שרש"י התכוון לערב רב, כל השאלות הללו מתורצות, כיון שבפרק לב' התורה התכוונה לבני ישראל ואילו בפרק לג' היא התכוונה לערב רב, מתוך מטרה לרמוז למרע"ה שהקב"ה שמע תפלתו גם לגבי הערב רב והם נקראים מעתה "העם" ולא עמו של משה, ולכן גם הקב"ה שמע לסינגורו של מרע"ה על בני ישראל.

לפי מה שהסברנו בתפילת מרע"ה במילים "למה ה' יחרה אפך בעמך" שהכוונה גם לערב רב, יובן מדוע הקב"ה הודה כביכול למרע"ה וקרא לערב רב "העם", למרות שלפני כן קרא לערב רב עמו של משה. זאת כיוון שמרע"ה בתפילתו טען שהערב רב הם גם עמו של הקב"ה.

 

 

"אשר העלית מארץ מצרים" - ערב רב

אמנם עדיין צריך להבין מנין רש"י למד שכוונת הפסוק בפרק לג' "אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים", היא לערב רב, ולכן העיר "כאן לא אמר ועמך", ואילו פסוק לד' בסוף פרק לב' "ועתה לך נחה את העם" מדבר על בני ישראל.

נלע"ד בעזה"י שרש"י סובר, שבכל מקום שכתוב "העם" בתוספת של "אשר העלית מארץ מצרים", כוונת הפסוק לערב רב ולא לבני ישראל, וכמו בדברי הקב"ה "לך רד... אשר העלית מארץ מצרים" (לב,ז), וכן בתחילת פרק לג' "אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים".

והסיבה לכך היא כפולה: א. הערב רב יצאו על פי רצונו של מרע"ה. ב. כך הערב רב טענו, שמרע"ה הוא זה שהעלה אותם, כמו שכתוב בפרק לב' פס' א', כאשר הערב רב נקהלו על אהרן ואמרו לו "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". ובאותם מילים שהערב רב השתמשו, הקב"ה היה מכנה אותם.

יתכן, שכאשר מרע"ה התפלל "למה ה' יחרה אפך בעמך" היה צורך כפול להדגיש "עמך", גם לגבי בני ישראל וגם לגבי הערב רב. לבני ישראל קרא כך כנגד קריאתו של הקב"ה "העם הזה" ולערב רב קרא כך על מנת לסנגר על בני ישראל כפי שהסברנו לעיל.

r=R?9sa??? ?N? style='font-size:12.0pt;mso-ansi-font-size: 10.0pt;font-family:David'>לפי הסבר זה ניתן לענות אחרת על השאלה מדוע לא כתבה התורה שמתו אנשים על ידי שתית מי העגל, כיון שאכן אף אדם לא מת במיתה זו, והמתים היחידים מבני ישראל היו על ידי בני לוי, ומהערב רב – במגפה.

שיטת הזוהר הקדוש

אמנם משמע מבעל "שפתי כהן" שסובר שאף אחד מישראל לא חטא, וממילא גם ההרוגים בחרב בני לוי היו רק מהערב רב, ואכן זו שיטת הזוה"ק (ח"ג רלז.), וזו לשונו "כל אינון [השלשת אלפים] מערב רב הוו, ולאחזאה דלא הוו מבני ישראל וכו'", [עיין בשיטה זו ב"תורה שלמה" אות רלג]. אבל עצם פרושו של בעל "שפתי כהן" יתכן גם לפי המדרשים שהזכרנו לעיל, ששלשת אלפים מתו מבני ישראל, ומרע"ה השקה דוקא את בני ישראל במי העגל על מנת להראות שרק השלשת אלפים חטאו וכל שאר בני ישראל לא חטאו אפילו בהרהור, וכשיטת הכוזרי.

מדוע הערב רב לא חטאו בעדים והתראה

כעת נותר להבין לפי הסברנו, כיצד יתכן שדוקא בני ישראל, הצדיקים יותר, יחטאו בעדים והתראה ואילו הערב רב מתו במגפה, דהיינו ללא עדים וללא התראה [לפי התנחומא לעיל], ולא חטאו בעדים והתראה? [הגירסא שלנו ברש"י היא "עדים בלא התראה - במגפה", אבל בספר צדה לדרך גרס ברש"י כמו התנחומא, וכך הגירסא בירושלמי, עיין על כך בתו"ש אות קצו].

נלע"ד בעזה"י להסביר שזהו ממעלתם של ישראל ומפחיתותם של הערב רב. כיון שמבני ישראל רק מיעוט זעיר חטא, היו הרבה אחרים מבני ישראל שראו אותם חוטאים והתרו בהם. אבל בערב רב, כיון שחלקו הגדול חטא (כך בפשטות משמע מהמדרשים שהערב רב בכללו חטא ולא רק יחידים ממנו), ממילא לא היו כאלה כשרים שראו את החוטאים ויכלו להעיד עליהם, ובודאי שלא התרו בהם, כיון שהערב רב עצמו רובם היו חוטאים.

ומסתבר שבני ישראל לא היו קשורים אל הערב רב והיו נבדלים מהם, וכפי שדרשו חז"ל שהערב רב היו מחוץ לענן, וממילא לא התענינו כל כך במעשיו של הערב רב ולכן לא התרו בהם ולא יכלו להעיד על כך שחטאו.

הסבר נוסף - כיון שבני ישראל הם "עם קשה עורף", כאשר השתכנעו [השלשת אלפים] שעל ידי העגל הם עובדים יותר את הקב"ה [לשיטת הכוזרי], מסרו נפשם ועבדו לו אף על פי שהתרו בהם. אבל הערב רב כאשר התרו בהם פחדו ולא השתחוו לעגל בפני העדים אלא בסתר וחשבו שלא יענשו, עד שבא הקב"ה והעניש אותם במגפה. גם הסבר זה הוא למעלתם של ישראל ולפחיתותם של הערב רב.